מאמר

פרסונליזציה בחינוך מתייחסת להתאמת שיטת ההוראה והלמידה (פדגוגיה), סביבת העבודה, והתוכן כך שיתאימו לצרכים ולקצב של כל לומד ולומדת. זהו רעיון נהדר שהרבה מתחברים אליו אבל הקשיים ביישום שלו באילוצי מערכת החינוך הקיימת, גורמת לרבים להכשל ביישום שלו. פרסונליזציה מתאימה למישחוק כמו כפפה ליד, ועקרונות בסיסיים עליהם בנויה פרסונליזציה קיימים גם במישחוק.

לא יודע אם אוהבים זו מילה נכונה אבל בוודאי שאנחנו חייבים להכשל כדי להתקדם בחיים. אז גם במתמטיקה — צריך לדעת לקחת את הכשלון כמוטיבציה להלמוד ולהשתפר

באנגלית ישנה אבחנה בין המילה play (בלטינית paidia) למילה game (בלטינית ludus). ההבדל המהותי בינהם הוא ש- game היא פעולה מובנית וברורה עם נקודת התחלה וסיום ברורים, ל- play אין חוקים ברורים והיא צורה הרבה יותר חופשית של משחק.

בחלק גדול מהמשחקים יש רמות. גם כאשר אין רמות רשמיות (כלומר אף אחד לא אומר אני שחקן טאקי רמה 4) כולנו יודעים באיזו רמה נמצאים השחקנים שאיתנו. ידיעת הרמה מדרבנת אותנו להשתפר לקראת הרמה הבאה.

מודל DMA מדבר על הקשר בין מכניקות משחק, שהם המרכיבים השונים שקיימים במשחק, לבין דינמיקות משחק, שהם הרגשות והפעולות שהמשחק גורם למשתתפים לחוות. שני אלה ביחד אחראיים להנאה שנוצרת

דמיינו את הפרצוף של ילד או ילדה בשעת משחק – ועכשיו דמיינו אותם לומדים מתמטיקה. דומה? פוסט קצר שמסביר איך מישחוק יכול לשנות את זה