באנגלית ישנה אבחנה בין המילה play (בלטינית paidia) למילה game (בלטינית ludus). ההבדל המהותי בינהם הוא ש- game היא פעולה מובנית וברורה עם נקודת התחלה וסיום ברורים, ל- play אין חוקים ברורים והיא צורה הרבה יותר חופשית של משחק. הבעיה היא שבעברית (וברוב השפות) אין מילה נפרדת לשני המונחים ולכן משחק היא מילה כללית שמתארת את שני הסוגים. משחק לוח או מחשב הם מסוג game בעוד שמשחק בחצר בית הספר או מגרש המשחקים הוא play.

למשחקים יש חוקים, מטרות, לפחות שחקן אחד,והם דורשים קבלת החלטה כלשהי או מייצרים קונפליקט שבו השחקנים נדרשים לקבל החלטות (כגון מה צריך לעשות כעת כדי לנצח). לרוב, משחק הוא פעולה לא יצרנית, שמתרחשת בסביבה דמיונית, והינו פעולה שאנשים עושים מתוך רצון. אי אפשר להכריח מישהו לשחק. לעיתים, נוצרות קבוצות שחקנים תוך כדי המשחק. תכונות אלו מופיעות אצל רוב החוקרים בתחום בינהם Huizinga, Carse, Crawford, Sallen, Abt ואחרים. 

יחד עם זאת, ישנם סוגים שונים של משחקים בהם לא תמיד מתקיימות תכונות אלה. מקומות עבודה שעורכים ימי גיבוש, לעיתים מכריחים את העובדים להשתתף במשחקים מתוך כוונה שההשתתפות תספק להם תובנות לגבי עבודת צוות או כל דבר אחר. פרמדיקים המבצעים סימולציות של מקרי אמת למעשה משחקים משחק רציני (זה השם של סוג המשחק) שבו המטרה היא יצרנית ובעלת ערך משמעותי למשתתפים. ויש עוד סוגים שונים שארחיב עליהם בהמשך. שחקן כדורגל מקצועי אמנם משחק למחייתו אך נשאלת השאלה האם הוא משחק או עובד.

לסיום: פעילויות Kahoot! שמורים מבצעים בכתה הינן פעולות game. יש התחלה וסיום ברורים, ויש חוקים. יש ערך רב לפעילויות game כשוברי שגרה, ואפילו כמשוב לתלמידים (ולמורים) לגבי ידע. תלמידים לעומת זאת הם אלופי ה- play. הם לא צריכים מסגרות וחוקים כדי לשחק. שם המקום הנכון לפגוש אותם עם המשחק הנכון. רוצים להיות מופותעים? שימו כדור ספוג גדול על השולחן שלכם בתחילת השיעור ואל תענו לכל מי שישאל מה זה הכדור. צפוי לכם שיעור מעניין…